מדינת ישראל - הועדה המיוחדת מכח חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 נ' בקינגהם פאלאס תעשיות טקסטיל בע"מ

פסק דין

עסקינן בערעור על פסק דינו בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בתיק 31877-11-12 מיום 21.1.13 (להלן: "פסק הדין"), בו התקבלה בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת בקשה לוועדה המיוחדת (להלן: "הוועדה המיוחדת") שהוקמה מכח סעיף 137 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן: "חוק ההתנתקות"). המדינה, המערערת, התנגדה למתן הארכת המועד האמורה, ומכאן הערעור שלפניי.

נוסחו המלא של פסק הדין הוא כדלקמן:

לאחר עיון בכל טענות הצדדים – הבקשה להארכת מועד מתקבלת, ובלבד שהבקשה לועדה המיוחדת תוגש לא יאוחר מיום 21.2.13.

העובדות הצריכות לעניין

המשיבה, חברה בע"מ, התאגדה ונרשמה בספרי רשם החברות בחודש פברואר 2002, והפעילה מתפרה באזור התעשייה ארז בין השנים 2002 ועד לפינוי איזור התעשייה בשנת 2004. המתפרה פעלה במבנה שנבנה ע"י המשיבה על קרקע של חברת אוטו בוטיק ארז בע"מ, על פי הסדר בין המשיבה לחברה זו.

בסעיף 64(א) לחוק ההתנתקות נקבע כי העסקים שפעלו באזורים המפונים זכאים לפיצוי באחד משני מסלולים, לפי בחירת הזכאי: המסלול הפיננסי, לפי שווי העסק, והמסלול הנכסי – הבוחן את שווי נכסי העסק. ברם, בסעיף 64(ב) נקבע כי לגבי עסק ש"התקופה הקובעת" לגביו היא שנה אחת בלבד, לא ניתן לבחור בפיצוי לפי השווי הפיננסי אלא במסלול הנכסי בלבד (להרחבה בעניין זה ראו, עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה מיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות (16.5.12) (להלן: "פס"ד כליף"), עמודים 5 - 6).

הכללים לחישוב התקופה הקובעת מופיעים בסעיף 62 לחוק ההתנתקות, ולפיו, התקופה מחושבת החל משנה לאחר השנה בה נרשם העסק, ועד לשנת 2003. לפי זה, ומאחר שהמשיבה נרשמה כחברה בשנת 2002, התקופה הקובעת לגביה היא שנה אחת בלבד, ולפיכך – לפי סעיף 64(ב) אין היא זכאית לבחור בפיצויי הפיננסי.

על כן, פנתה המשיבה לוועדת הזכאות לקבל פיצוי על פי המסלול הנכסי, ובהחלטה מיום 7.5.07 קיבלה ועדת הזכאות את בקשת המשיבה ברובה ופסקה לה סך מסוים; ובהחלטה מיום 24.9.08 אישרה הועדה המיוחדת תשלום למשיבה מתוך הסכום שנפסק לה. המשיבה הגישה בקשה בבית משפט השלום להארכת מועד לאפשר לה להגיש ערעור על החלטת וועדת הזכאות, ברם בקשה זו נדחתה, כמו גם הבר"ע שהוגשה לבית המשפט המחוזי (רע"א 57082-05-12).

ביום 23.9.12, הגישה המשיבה לוועדה המיוחדת את הבקשה הנוכחית, להארכת מועד להגשת בקשה לקבלת פיצוי לפי המסלול הפיננסי. הוועדה המיוחדת דחתה את בקשת המשיבה מכוח התיישנות, תוך שפירטה את חישוב תקופת ההתיישנות כך שהסתיימה ביום 18.2.10, שנתיים וחצי לפני הגשת הבקשה.

לאור דחיית הבקשה, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום, מכוח סעיף 13(ב) לחוק ההתנתקות, על מנת שיתיר לה להגיש את הבקשה לוועדה המיוחדת חרף חלוף תקופת ההתיישנות והתנגדות הוועדה. לאחר שהוגשה תגובת המדינה, ניתנה החלטת בימ"ש קמא נשוא הערעור שלפניי, כפי שצוטטה לעיל.

עיקרי נימוקי הערעור

המערערת טוענת כי החלטת בימ"ש קמא אינה מנומקת כלל, וזאת על אף שבערעור על החלטה קודמת של בית משפט השלום (כב' השופטת א. שניידר), בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת וועדת הזכאות (רע"א 57082-05-12), קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט בר-עם), כי על בית משפט קמא לנמק את החלטתו; וחרף זאת, ההחלטה הנוכחית עליה הוגש הערעור שלפניי, שוב לא נומקה כלל. רק מטעם זה, לטענת המערערת, יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

לגופו של עניין, המערערת טוענת שהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, זאת מאחר שלפי סעיף 13 לחוק ההתנתקות, התקופה להגשת תביעות לפיצוי עומדת על שלוש שנים מיום הפינוי, כך שבקשת המשיבה לארכה הוגשה באיחור של שנתיים וחצי מעבר למועד האמור. כן טוענת המערערת כי הבקשה למתן ארכה אינה מגלה טעמים מיוחדים לקבלתה, וגם בשל חוסר ניקיון כפיים מצד המשיבה היה צריך לדחותה.

המערערת מוסיפה כי הועדה כבר דנה בעניינה של המשיבה, וכבר נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת דרישה נוספת לוועדה, כך שמדובר בבקשת הארכה שנייה; ואף מסיבה זו יש לדחותה.

עיקרי טענות המשיבה

המשיבה טוענת כי עסקינן בשאלה האם על תינתן לב הזכות ל"יומה" בפני הוועדה המיוחדת אם לאו, ולא האם המשיבה תקבל פיצוי לפי המסלול הפיננסי.

לטענת המשיבה, הבקשה הנוכחית להארכת מועד אינה קשורה לבקשה הקודמת, שהרי הקודמת נגעה להליך הנכסי, בעוד שהנוכחית מתייחסת להליך הפיננסי. בהתאם לכך, לא ניתן לומר שהוועדה המיוחדת כבר דנה בעניינה.

ההצדקה למתן ארכה לפי המשיבה (הגם שלא נטענה בבקשה למתן ארכה שהוגשה לוועדה, אלא לפני בימ"ש שלום ולפניי), מתבססת על פס"ד כליף, בו, לשיטתה, הבהיר בית המשפט העליון לוועדה המיוחדת את רוחב גדרי סמכותה, וקבע כי על המערערת לדון בבקשות שתוגשנה אליה ולבחון את נסיבותיו הייחודיות של כל פונה. לטענת המשיבה, לאור פסק דין כליף, היא סברה כי קיימת אפשרות שוועדת הזכאות תקבל את טענתה כי יש להתחשב גם בתקופת פעילותה עוד לפני רישומה הפורמאלי, וכך יתאפשר לה לקבל פיצוי במסלול הפיננסי, המטיב יותר עמה, כאשר הסכום שכבר קיבלה במסלול הנכסי יקוזז מהסכום שתקבל עפ"י המסלול הפיננסי. לשיטתה, הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה נעוצה בעובדה שלא היה כל טעם בהגשת בקשה לוועדה עוד לפני פס"ד כליף, שכן הוועדה נקטה בשמרנות ונצמדה להוראות החוק, ועל כן הייתה דוחה ממילא את בקשת המשיבה. אי לכך, טוענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות החלה למעשה בענייננו רק מפס"ד כליף, ולא קודם לכן.

מעבר לכל האמור לעיל, טוענת המשיבה בעיקרי הטיעון שהגישה כי בניגוד לטענת המערערת, סעיף 13 לחוק ההתנתקות, הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים על כל תביעה לפי אותו חוק, אינו חל על בקשות לוועדה המיוחדת, אלא רק על תביעות המוגשות אליה – כך שלמעשה אין התיישנות על כל הבקשות המוגשות לוועדה. בד בבד טוענת המשיבה, כי השאלה של הפרשנות הלשונית – מיותרת, שכן, הוועדה מוסמכת לאשר פיצוי אף למי שלא מתקיים בו תנאי מתנאי החוק, לרבות בכל הנוגע למועד הגשת הבקשות.